פסק-דין בתיק רע"א 7488/12

השופט צ' זילברטל:

1.        ניזוק נפגע בתאונת עבודה. הוא תובע את מעסיקו ואת המחזיק בחצרים שבתחומם אירעה התאונה. סמוך לאחר התאונה פנה הניזוק למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בתביעה לדמי פגיעה ולתגמולים, תביעה שנענתה. תביעת הניזוק נגד מעסיקו ונגד המחזיק בחצרים הוגשה לבית המשפט כשש שנים לאחר התאונה. בעוד תביעה זו מתבררת, ולאחר שחלפו כ-11 שנים מיום התאונה, ביקש המל"ל להצטרף כתובע נוסף בתביעת שיבוב בגין התגמולים ששילם וישלם לניזוק. האם דין בקשת ההצטרפות של המל"ל להידחות מהטעם שתביעתו התיישנה? בית משפט השלום השיב בחיוב על שאלה זו. בית המשפט המחוזי (בדעת רוב) פסק כי יש לקבל את בקשת ההצטרפות של המל"ל. מכאן בקשת רשות הערעור שהועברה לדיון בפני מותב תלתא.

2.        המשיב 2 (להלן: התובע) הגיש ביום 17.12.2006 את תביעתו לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 6769/06) נגד המשיבה 3, שהיתה מעסיקתו במועד התאונה, וכיום היא חדלת פרעון. עוד הוגשה התביעה נגד המבקש, הוא המחזיק בחצרים שבתחומם אירעה התאונה ונגד המשיבה 4 שהיא חברת הביטוח של המעסיקה. בשלב מתקדם מאד של בירור התובענה (לאחר סיום שמיעת הראיות), הגיש המל"ל (שהוא המשיב 1) בקשה להצטרף לתובענה כתובע נוסף, כשהוא מסכים לאמץ את כתב התביעה שהוגש על ידי התובע וציין כי יסתפק בהגשת הפרוטוקולים והתדפיסים שצורפו לבקשתו והמעידים על הסכומים ששילם וישלם בעתיד לתובע, תוך ויתור על חקירת מי מהעדים שהעידו. כאמור לעיל, בקשת המל"ל הוגשה כ-11 שנה לאחר מועד התאונה שהתרחשה בשנת 2000. לטענת המל"ל, נודע לו על התביעה מפי התובע רק ביום 6.10.2010. המבקש ויתר הנתבעים התנגדו לבקשת המל"ל וטענו כי יש לדחותה כיוון שתביעתו התיישנה בינתיים. מאידך טען המל"ל, שתביעתו, שהיא תביעת תחלוף (סוברוגציה), טרם התיישנה, שהרי הוא נכנס בנעליו של התובע ומרוץ ההתיישנות בתביעת התובע נעצר עם הגשת תביעתו שהדיון בה טרם הסתיים. עוד טען המל"ל, כי המבקש הודה בזכות התביעה של המל"ל, הן בכתב הגנתו והן בתחשיבי הנזק שהגיש, בהם ציין כי המל"ל שילם לתובע תגמולים אותם יש לנכות מהפיצויים. כאמור לעיל, התובע פנה למל"ל בתביעה לדמי פגיעה ולתגמולים סמוך לאחר התאונה.

3.        בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת ר' קרלינסקי) דחה ביום 18.12.2011 את בקשת המל"ל. בית המשפט קבע כי תביעת המל"ל התיישנה, זאת על יסוד ההלכה שנפסקה בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001), (להלן: עניין עמית). בפרשה זו תבע המל"ל מהמזיק את הסכומים ששילם לנפגע רק לאחר שחלפו שבע שנים מיום התאונה בה נגרמו לנפגע נזקי גוף. בעניין עמית נפסק, כי בהיות זכות החזרה של המל"ל זכות תחלוף, שיסודה בהוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל), נוצרת "זיקה וזהות" בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזוק לבין הגנת ההתיישנות שיש למזיק כנגד המל"ל. מכאן שיש למנות את תקופת ההתיישנות בתביעת המל"ל ממועד התאונה. בגדר כך גם נדחתה טענת המל"ל שהתבססה על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), העוסקת במצבים בהם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". זאת, "כיוון שידיעתו של הניזוק היא ידיעת המוסד".

           בית משפט השלום הזכיר בהחלטתו גם את פסק הדין שניתן ברע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראטללי, פ"ד סב(4) 225 (2008) (להלן: עניין מסדר פאטי), שבו הובהרה ההלכה שנפסקה בעניןעמית, כשנקבע שלמל"ל, כמי שנכנס בנעליו של הנפגע הקטין, עומדת אותה תקופת התיישנות הקיימת בידו של הנפגע הקטין, דהיינו - עד הגיעו של הנפגע לגיל 25. כלומר, כל עוד לא התיישנה תביעת הנפגע, לא נסתם הגולל, ככל שהדבר נוגע לטענת התיישנות, על תביעתו של המל"ל.

           נוכח הלכות אלה פסק בית משפט השלום בענייננו כי הגשת התביעה על ידי הניזוק אינה מאריכה למל"ל את תקופת ההתיישנות להגשת תביעתו-שלו באופן שיוכל להגישה עד תום ההליך בתביעת הניזוק. בית משפט השלום נדרש גם לטענת המל"ל בדבר הודאת המבקש בזכות המל"ל וראה לנכון לדחותה כיוון שטענה זו לא הוכחה וכיוון שלא ניתן לראות בתחשיב הנזק משום הודאה בזכות התחלוף של המל"ל.

4.        בערעור שהגיש המל"ל לבית המשפט המחוזי נהפכה התוצאה. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה א' ש' שילה וכב' השופטת מ' נד"ב) פסקה כי: "זכות התביעה של המוסד 'רוכבת' על זכות הניזוק בפועל (אם טרם מיצה זכותו), או בכוח (אם מיצה זכותו אך טרם חלפה תקופת ההתיישנות שבה היה הניזוק רשאי להגיש את תביעתו). על כן, בענייננו, כל עוד תלויה ועומדת תביעת הניזוק זכאי המוסד להצטרף אליה ולהגיש את תביעתו" (ההדגשה במקור). דעת הרוב סברה, כי אין הקביעה האמורה סותרת את פסיקתו של בית משפט זה בעניין עמית ובעניין מסדר פאטי, פסיקה שהתייחסה למצבים עובדתיים שונים מבחינת היחס שבין תביעת המל"ל לבין תביעת הניזוק.

           מאידך גיסא, כב' השופט א' מקובר, בדעת מיעוט, פסק כי אין מקום לקבל את הערעור וכי בית משפט השלום צדק במסקנתו לפיה תביעתו של המל"ל התיישנה, באמרו: "העובדה שההליכים בתביעת הניזוק, שהוגשה, כאמור, בתוך תקופת ההתיישנות, עדיין לא הסתיימו, אינה מאריכה למוסד את תקופת ההתיישנות לגבי תביעתו הוא. שאם לא תאמר כן, יכולה תקופת ההתיישנות של המוסד להימשך שנים רבות מעבר ל- 7 השנים, כל עוד ההליכים בתביעת הניזוק לא יסתיימו".

5.        כאמור, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. לאחר שנקבע שהבקשה מצריכה תשובה והוגשו תשובות המשיבים, הוחלט להעביר את הדיון בה למותב תלתא. כמו כן, הוגשה על ידי "קרנית" בקשה להצטרף כמשיבה להליך, תוך שהיא תומכת בטענות המבקש ואף מוסיפה עליהן. מטעמי יעילות, ניתנה לקרנית אפשרות להגיש את תשובתה לבקשה, עוד בטרם שהוחלט האם יש מקום לצרפה. לאחר שהוגשו תשובות לבקשת רשות הערעור והצדדים השלימו טיעוניהם על-פה בדיון שהתקיים, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש מקום ליתן למבקש רשות ערעור ויש לקבל את הערעור.

6.        בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתיישב עם ההלכה שנקבעה בעניין עמית ואף בעניין מסדר פאטי, שהרי באותן פרשות נפסק כי תקופת ההתיישנות של תביעת התחלוף (סוברוגציה) של המל"ל זהה לתקופת ההתיישנות של תביעת הניזוק, דהיינו - שבע שנים מיום התאונה, אלא אם כן ניתן להאריך תקופה זו מטעמים הקבועים בהוראות חוק ההתיישנות, ובמקרה דנא אין לניזוק ו/או למל"ל כל עילה חוקית להארכת תקופת ההתיישנות. מכאן שתביעת המל"ל התיישנה כעבור שבע שנים ממועד התאונה והבקשה להצטרף לתובענה שהגיש התובע, בקשה שהוגשה לאחר שחלפו שבע שנים מיום התאונה, דינה להידחות. עוד מציין המבקש את הוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לפיה: "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". נטען, אפוא, כי אם יצורף המל"ל כתובע נוסף לתביעת התובע, ייראו ההליכים לגביו כאילו התחילו לאחר שחלפו כ-11 שנה מיום התאונה, משמע שתביעתו התיישנה. אגב, כלל זה שמעוגן בתקנה 26(ב) לתקנות סוטה מהעקרון המקובל, שלפיו רואים את כתב התביעה המתוקן כאילו הוגש במועד הגשת כתב התביעה המקורי, שכן הגשת התביעה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 351-350 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).

7.        בתשובתו טוען המל"ל, כי עם הגשת תביעתו של הנפגע "נעצר 'שעון העצר' של מרוץ התיישנות תביעתו של הנפגע ולא ניתן עוד לטעון התיישנות כנגדו, שהרי תביעתו תלויה ועומדת, וכל עוד היא ממשיכה להתברר, גם אם חלפו בינתיים 7 שנים ממועד קרות התאונה, הרי שהיא לא התיישנה". המל"ל גם מפנה להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, ... , והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". מסעיף זה מבקש המל"ל ללמוד, כי פרק הזמן בו מתבררת תובענת הניזוק אינו מובא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות ועל כן גם אין להביאו בחשבון במניין תקופת התיישנות תביעת המל"ל. כל זאת, כיוון שתביעת המל"ל היא תביעתו של מי שבא בנעליו של הניזוק. לשיטת המל"ל: "הלכה למעשה, תביעת הניזוק כוללת בתוכה גם את תביעת השיבוב של המל"ל ... ". עוד נטען, כי היענות לבקשת המל"ל להצטרף כתובע נוסף, אף אם הבקשה הוגשה בשלבים מתקדמים ביותר של בירור התובענה, תגשים את רצון המחוקק כפי שזה בא לידי ביטוי בסעיפים 331-328 לחוק המל"ל. נטען, כי אם לא יתאפשר למל"ל להצטרף כתובע נוסף לתביעת התובע, הדבר יביא לידי כך שהמבקש יעשה עושר ולא במשפט, שהרי את תגמולי המל"ל ינכו מסכום הפיצויים שייפסק לזכות התובע, בעוד שהמל"ל לא יוכל להיפרע מהמבקש בגין תגמולים אלה. המל"ל חוזר גם על טענתו לפיה המבקש הודה בזכותו של המל"ל, בגדר כתב ההגנה שהגיש כמו גם בתחשיבי הנזק.

8.        המשיבה 4 הגישה אף היא תשובה לבקשה (אף כי נראה שאין היא חשופה לתביעת המל"ל בהיותה המבטחת של מעסיקתו של התובע) והיא מצטרפת לטענותיו של המבקש ואף מוסיפה להן. לטענת המשיבה 4, פסק דינו של בית המשפט המחוזי יצר התיישנות "אמורפית", שאינה קצובה בזמן ואין לה מועד סיום ידוע, שהרי סיומה תלוי במשך הזמן שיידרש לבירור תביעת הניזוק. עוד נטען, כי שעה שתביעת הניזוק תלויה ועומדת אין היא מפסיקה את מרוץ ההתיישנות של תביעת המל"ל, וכי רשימת העילות המאריכות את תקופת ההתיישנות, כקבוע בחוק ההתיישנות, היא רשימה סגורה. גם לדעת המשיבה 4 פסיקת בית המשפט המחוזי סותרת הלכה פסוקה של בית משפט זה, היא מנוגדת למדיניות משפטית ראויה, מפלה את המל"ל לטובה לעומת תובעים אחרים, פוגעת באינטרסים הכלכליים של המבטחות ופותחת פתח להצפת בתי המשפט בנחשול של תביעות.

9.        התובע אינו מתנגד שתינתן למבקש רשות ערעור ואף לא לצירופה של קרנית כמשיבה. גם המשיבה 4 והמבקש מסכימים לבקשת קרנית, בעוד שהמל"ל מתנגד לה. כאמור, מטעמים של יעילות, הוגשה תשובתה הכתובה של קרנית לבקשת רשות הערעור בטרם ניתנה החלטה בבקשתה להצטרף להליך. בענין זה אני סבור, כי אין מקום לצירוף קרנית כבעלת דין בבקשה דנא, שכן אין ההליך מעורר כל שאלה שלקרנית יש לגביה נגיעה ישירהועניינה אינו שונה מעניינם של גופים רבים אחרים שהם "שחקנים חוזרים" בסוג זה של תובענות. העובדה שקרנית מעורבת במספר רב של הליכים בהם מתעוררת שאלה דומה, מסבירה את עניינה של קרנית בתוצאות ההליך דנא, אך אין בה כדי להצדיק צירופה כבעל דין ועל כן אציע שלא להיענות לבקשתה.

דיון והכרעה

10.      לטעמי, ה"מקום הגיאומטרי" שבגדרו ראוי לברר את השאלה הטעונה הכרעה הם הכללים והעקרונות שעניינם תיקון כתבי טענות והיחס ביניהם לבין מצבים שבהם בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה כבר חלפה תקופת ההתיישנות.

           כלל יסודי הוא שאם בעל דין מבקש להוסיף לתובענתו, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה - "שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980)). ודוק - עקרון זה קשור בכך שאת האמור בכתב התביעה המתוקן "מייחסים לאחור" למועד הגשת כתב התביעה המקורי. אך אם התיקון אינו מוסיף לתובענה המקורית עילה חדשה, והוא מצוי בדל"ת אמותיה של העילה המקורית, ניתן להתיר את התיקון, על-אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה העילה המקורית כבר התיישנה. כך, למשל, אם התובע תבע את הנתבע באחריות שילוחית, לא תהא במקרה הרגיל מניעה לתקן את כתב התביעה על ידי ייחוסה לנתבע של אחריות ישירה (שם, שם). לצורך יישום כלל זה, יש חשיבות רבה להגדרת המונח "עילת תביעה", שהרי אם הבקשה לתיקון כתב התביעה אינה חורגת מגדר עילת התביעה המקורית, אין מניעה להתיר את התיקון אף אם עילת התביעה התיישנה בינתיים. כידוע, למונח "עילת תביעה" פנים רבות, על-פי הקשר הדברים שבגדרו נעשה שימוש בביטוי זה. לעניין ניסוח כתב התביעה, הכוונה היא, בדרך כלל, למונח האמור במשמעותו הצרה (מערכת העובדות שאם תוכח תזכה את התובע בסעד המבוקש), בעוד שלעניין התיישנות (כמו גם לעניין מעשה בית דין) מוגדר המונח בהגדרה רחבה "הכוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון" (שם, שם). לענין זה ראה גם: ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 166 (1989).

           כאשר מדובר בתיקון כתב תביעה שכולל צירוף תובע חדש שלא היה בעל דין על-פי כתב התביעה המקורי, חלים ככלל אותם הכללים. עם זאת, ויש לכך משמעות לענייננו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהוראת תקנה 26(ב) לתקנות שצוטטה לעיל, המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות לגבי בעל הדין החדש, אינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי, אלא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (כפי שנפסק מפי הנשיא א' גרוניס ברע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (28.5.2012) (להלן: עניין אשתייה)). הנשיא הוסיף באותו עניין, כי:

"עצם צירוף בעל דין חדש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות אין בו כדי למנוע בהכרח את התיקון המבוקש. הלכה היא, כי כאשר מוגשת בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון אם התיקון חורג מעילת התביעה המקורית. אם כתב התביעה חורג מעילת התביעה המקורית, אין להתיר את תיקון התביעה, שכן התרתו תגרום פגיעה באינטרסים של הנתבע. זאת, משום שתיקון כתב התביעה יימנע ממנו טענת התיישנות, אשר היתה עומדת לו אלמלא התיקון (...). אולם, אם תיקון כתב התביעה לא יוביל לחריגה מעילת התביעה המקורית, אין מניעה מיוחדת לאשר את התיקון".

           כך, לדוגמה, בעניין אשתייה התיר בית משפט זה את תיקון התובענה, שהוגשה במקור בשמם של "עזבונות", על דרך של צירוף היורשים עצמם, אף כי בעת התיקון כבר חלפה תקופת ההתיישנות, בפסקו כי תיקון זה לא יוביל לחריגה מהותית מעילת התביעה המקורית. בית המשפט הבהיר, כי מסקנתו היתה משתנה אילו היורשים, המבקשים להצטרף כתובעים, היו תובעים גם כתלויים, שכן במצב זה קבלת הבקשה הייתה "מרחיבה את עילות התביעה המקוריות, וכפועל יוצא מכך, ובהתחשב בעיתוי הגשת הבקשה, היה בכך כדי להוביל לעקיפה של כללי ההתיישנות" (שם, בפסקה 13).